דג ממשפחת הנפוחיתיים. תפוצתו במערב האינדו פסיפי וים תיכון. הלגינון הנודד הינו מהגר לספסי ודווח לראשונה בים התיכון בחופי ישראל בשנות ה - 50 של המאה ה-20. היום המין נפוץ בחופי ישראל ובחופים המזרחיים בים התיכון.
צבע גבו של הלגינון הנודד חום ירקרק ועליו מספר רצועות כהות רוחביות, הראשונה על הראש בין העיניים. בטנו לבנה. בפיו ארבע שיניים חזקות ומאוחות באמצעותם מרסק את טרפו, בעיקר רכיכות אך גם סרטנים ודגים. חוזק שיניו מאפשר לדג לחתוך גם אמצעי דיג כמו חוטים וכבלים ובכך גורם לנזק לדייגים.
ללגינון הנודד, כמו למינים נוספים במשפחה, ישנם מספר מנגנוני הגנה עיקריים מפני טורפים. המפורסם שבהם הוא היכולת להתנפח בשעת סכנה ולהפחיד את אויביהם ומכאן שמם "נפוחיתיים". ההתנפחות נגרמת מבליעת מים הנאגרים בשני שקים הקשורים לוושט. בזמן ההתנפחות קוצים קטנים שנמצאים על העור מזדקרים ולא מאפשרים לטורף פוטנציאלי לבלוע את הדג.
מנגנון הגנה נוסף, הוא הייצור של רעלן קטלני בשם טטרדוטוקסין, בעיקר בכבד. רעלן זה פוגע בפעילות תקינה של השרירים. בטורף שיאכל מבשרו, יכול הרעלן לגרום לשיתוק הדיאפרגמה, לכשל נשימתי ומוות, ונחשב לאחד הרעלנים המסוכנים לאדם.
סימפטומים ראשוניים לאחר אכילת הדג (ובעיקר כבד הדג) יכולים להופיע אחרי 10 דקות ועד מספר שעות וכוללים תחושת דקירות בגוף, היעדר תחושה בשרירי הפנים ובשאר הגוף, הקאות, סחרחורת, דיבור לקוי ועוד. ברגע שעולה החשש להרעלה יש לסור לטיפול רפואי תומך בבית החולים הקרוב.
בניגוד ללגינון המוארך, מין של נפוחית שהתבסס לאחרונה במהירות בים התיכון, הלגינון הנודד שתועד לראשונה בים התיכון לפני כמה עשורים, התבסס והתפשט בים התיכון בקצב איטי יותר והוא פחות נפוץ מהלגינון המוארך.
